מסארווה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

רקע ותמצית טענות הצדדים

לפניי בקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנותה בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן:"תקנות סדר הדין האזרחי").

עסקינן בתביעה כספית על סך של 17,327 ₪ במסגרתה עותר המשיב, כי המבקשת, חברת הביטוח אשר ביטחה אותו בביטוח חיים במועדים הרלוונטיים, תפצה אותו בגין תקופת אי כושר מיום 5.4.04 ועד ליום 26.7.04. המשיב טוען, כי בהתאם לפוליסה, הוא זכאי לפיצוי בסך 3,000 ₪ בעבור כל חודש של אי כושר, בניכוי תקופת המתנה של 30 ימים.

המשיב ציין, כי בחודש נובמבר 2002 הומלץ לו על תקופת מנוחה בת 41 ימים. לטענתו, סוכן הביטוח אמר לו שהפוליסה אינה מכסה את פגיעתו האמורה ואף אם כן הרי שעסקינן בערך מועט ולפיכך ביקש מהסוכן לבטל את הפוליסה וסבר שהדבר אכן נעשה. לטענתו, רק כאשר הומצאה לו תביעה בשל אי תשלום פרמיה, במסגרת ת.א 718301/08, נודע לו אודות קיומה של הפוליסה נשוא התובענה.

המבקשת טוענת, כי עסקינן בתביעה לתגמולי ביטוח אשר הוגשה בהתאם לפוליסה במסגרתה בוטח המשיב עד ל- 07/05. לטענתה, תביעות לתגמולי ביטוח מתיישנות בחלוף שלוש שנים ממועד קרות מקרה הביטוח. כן טענה, כי תביעה לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה הינה עילת תביעה המתחדשת מידי חודש. המבקשת טוענת, כי מכתב התביעה עולה, כי תקופת אי הכושר לה טוען המשיב הסתיימה ביום 26.7.04. לפיכך, הרי שהתביעה אשר הוגשה ביום 29.3.11 הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

לטענת המשיב דין הבקשה להדחות. לטענתו, עסקינן בתביעה שנייה אשר הגיש בעניין. עוד ציין, כי במסגרת תובענה אשר הגישה נגדו המבקשת, בה עתרה, כי המשיב יחויב בתשלום פרמיית ביטוח, הוא הגיש תביעה שכנגד אשר נמחקה לאחר שהצדדים לא הגישו תצהירי עדות ראשית. לטענתו, המבקשת לא טענה באשר להתיישנות התובענה בהזדמנות הראשונה ואף לא בשני הדיונים אשר נערכו טרם הוגש כתב ההגנה. המשיב הוסיף וציין, כי התובענה נשוא הבקשה שלפניי הוגשה בטרם חלפה שנה מהמועד בו נמחקה התובענה הקודמת.

המשיב שב על טענתו לפיה, ביקש לבטל את הפוליסה לאחר שהיה בתקופת אי כושר בשנת 2002, וסבר שהפוליסה בוטלה וכי נודע לו שהיא לא בוטלה רק בשנת 2008 עת הוגשה נגדו תביעה לתשלום פרמיה בגין הפוליסה.

דיון ומסקנות

האם התובענה נשוא הבקשה שלפניי הוגשה לאחר התיישנותה אם לאו.

לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי בפניי מצאתי, כי דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף להדחות, כמפורט.

כבר נפסק לא אחת, כי סעד של סילוק תובענה על הסף הינו סעד דרסטי ושומה על בתי המשפט לנהוג בזהירות יתרה בהפעלת סעד זה. סילוק תובענה על הסף הינו בגדר אמצעי הננקט בלית ברירה. די בקיום אפשרות ולו קלושה, כי לאור העובדות המהוות את עילת התביעה יהיה התובע זכאי לסעד המבוקש על ידו בכדי שלא להורות על סילוק התובענה.

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח של שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. מכתב התביעה עולה, כי התובענה הוגשה בגין תקופת אי כושר בה היה המשיב, לטענתו, מיום 5.4.04 ועד ליום 26.7.04. משהוגשה התובענה נשוא הבקשה שלפניי ביום 29.3.11, אין חולק, כי התובענה הוגשה בחלוף למעלה משלוש שנים מהמועד בו התרחש האירוע בגינו עותר המשיב, כי המבקשת תשלם לו תגמולי ביטוח.

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעות שעניינן תגמולי ביטוח. עם זאת, אין בסעיף זה כדי לשלול תחולתן של הוראות החוק השונות העוסקות בתקופות ההתיישנות. דיני ההתיישנות הכלליים חלים אף לגבי תקופת ההתיישנות הקבועה בדין המיוחד. חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 חל אף על תקופת ההתיישנות המיוחדת אשר נקבעה בחוק חוזה הביטוח ואשר שונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. בנסיבות אלו, הרי שתקופת ההתיישנות בת השלוש שנים בתביעות לתגמולי ביטוח עלולה להתארך בנסיבות מסוימות וביניהן כאשר העובדות הרלוונטיות נעלמו מן התובע, מסיבות שאינן תלויות בו, כקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

מעיון בת.א 718304/08 עולה, כי התביעה אשר הגישה המבקשת נגד המשיב במסגרת התובענה האמורה הוגשה ביום 7.10.08. מהמועד האמור, אשר רק לאחריו נודע למשיב, לטענתו, אודות קיומה של הפוליסה נשוא התובענה, ועד למועד בו הוגשה התובענה בה עסקינן, ביום 29.3.11, טרם חלפו שלוש שנים.

בעניין זה אציין, כי ככל שהיה בידי המבקשת להראות, כי המשיב שילם פרמיה בתקופה בה סבר לטענתו שהפוליסה בוטלה הרי שניתן היה לומר, כי היה בידו לדעת שהפוליסה בתוקף. עם זאת, המבקשת לא העלתה טענה כאמור ובוודאי שלא הוכיחה אותה. תחת זאת הגישה נגד המשיב תביעה לתשלום פרמיה אשר לטענתה לא שילם. בנסיבות האמורות ולאור טענת המשיב באשר למועד בו נודע לו אודות קיומה של פוליסת הביטוח, אין מקום, בשלב זה, להורות על סילוק התובענה מחמת התיישנותה.

המשיב טוען, כי במסגרת תובענה קודמת אשר התנהלה בין הצדדים לא הועלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה וכי בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק ההתיישנות הרי שתקופת ההתיישנות לא תסתיים בטרם תחלוף שנה מתקופת העיכוב.

סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע, כי טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה. סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות קובעים, כי מקום בו תובענה נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה הרי שהזמן שבין הגשת התובענה לדחייתה לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות וכן, תקופת ההתיישנות לא תסתיים לפני שעברה לפחות שנה מהיום בו חדל העיכוב.

לאחר שמצאתי, כי לאור טענת המשיב באשר למועד בו נודע לו אודות קיומה של הפוליסה הרי שאין מקום לקבל את הטענה, כי התובענה הוגשה לאחר התיישנותה אינני נדרשת להכריע בטענת המשיב באשר לשאלה האם טענת ההתיישנות אשר העלתה המבקשת, במסגרת תובענה קודמת אשר התנהלה בין הצדדים, בדיון שנערך ביום 8.3.10 הועלתה בהזדמנות הראשונה, בהתאם למשמעות המונח בהקשר של סעיף 3 לחוק ההתיישנות, על אף שהטענה האמורה לא עלתה בדיון אשר נערך ביום 22.11.09 ואשר במסגרתו נדון עניינה של התביעה שכנגד. מאחר והתובענה בה עסקינן הוגשה בטרם חלפו שלוש שנים מהמועד בו נודע למשיב אודות קיומה של הפוליסה, לטענתו, הרי שאין צורך לדון בשאלה האם חלה האורכה בהתאם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות אם לאו.

בנסיבות אלו, הבקשה נדחית. אני מחייבת את המבקשת בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך של 1,500 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.